"ממאזן ההרתעה למאזן ההשפלה": איך טקסט שיעי עתיק עוזר להבין את מעשיה של איראן מרץ 2026

English follows Hebrew

כדי להבין למה הרפובליקה האסלאמית השיעית מסרבת למאמצי תיווך להפסקת המלחמה, ולמה הטילים שלה טסים עכשיו לעבר ישראל ולב מדינות המפרץ, לא מספיק להסתכל על מפות, טווחים ומאזני אש. לפעמים התשובה נמצאת דווקא בטקסט דתי קדום.

בשורה התחתונה, הרעיון הוא שהטילים של הרפובליקה האסלאמית אינם רק תגובה צבאית. הם ניסיון למחוק את עצם תחושת ההשפלה. כלומר, אם הבית בטהראן נפגע, גם "בתים" אחרים באזור לא יישארו חסינים. לכן המונח "מאזן ההשפלה" עשוי להסביר משהו שמושגים "מערביים רגילים" של הרתעה אינם תופסים עד הסוף.

לרפובליקה האסלאמית לא מפריע "איום קיומי" אלא "השפלה קיומית". והכל נשען על טקסט דתי מהמאה העשירית.

בוא נצלול לעומק:

הספר שבתמונה כאן למטה נקרא نهج البلاغة (נַהְג' אלְבַּלַאעַ'ה), והוא מן הטקסטים המרכזיים והמשפיעים ביותר במסורת השיעית. זהו קובץ של דרשות, מכתבים ואמרות המיוחסים לאימאם עלי. עבור שיעים רבים, אין זה רק טקסט ספרותי או היסטורי, אלא מקור בעל משקל מוסרי, דתי, תודעתי ומעשי. לכן הספר הזה הוא אחד המפתחות העמוקים להבנת הדרך שבה הרפובליקה האסלאמית עשויה לקרוא פגיעה, כבוד ותגובה.

לא רק מאזן הרתעה עומד כאן על הפרק, אלא גם משהו אחר: מאזן השפלה. ייתכן שזה בדיוק מה שהרפובליקה האסלאמית מנסה לייצר כעת.

באחת הדרשות המופיעות בספר, במסגרת העימות מול שליט סוריה מואעיה בן אבי סופיאן, מופיעה אמירה של האימאם עלי בן אבי טאלבּ: "اغزوهم قبل أن يغزوكم، فوالله ما غزي قوم قط في عقر دارهم إلا ذلوا"

כלומר: "התקיפו אותם לפני שיתקיפו אתכם. בחיי אללה, מעולם לא הותקף עם בלב ביתו מבלי שהושפל".

בנוסח הזה טמונה הרבה יותר מאשר קריאה ללחימה. זהו ניסוח של תודעה: לא רק האם נפגעת, אלא היכן נפגעת. לא רק כמה נזק נגרם, אלא האם האויב חדר אל לב הבית ותקף אותך בשטח שלך.

הביטוי "عقر دارهم" ("בלב ביתם") הוא המפתח. הוא אינו מצביע רק על שטח גיאוגרפי, אלא על ליבת הבית, המרחב שאמור להיות מוגן, יציב וחסין. ברגע שהאויב מגיע לשם, הפגיעה כבר איננה רק מבצעית. היא הופכת להשפלה. לכן גם המילה ذلّ (השפלה) חשובה כל כך: היא אינה רק חולשה, אלא מצב של ביזוי, של פגיעה בכבוד, של אובדן מעמד מול עצמך ומול אויביך.

וכאן הטקסט העתיק פוגש את האקטואליה.

הרפובליקה האסלאמית מנסה לשנות את המאזן, אבל לא רק את מאזן ההרתעה. אחרי הפגיעות שספגה, היא מנסה לשנות גם את מאזן ההשפלה. מנקודת מבטה, לא ייתכן שדבריו של האימאם עלי יחולו עליה. לכן, ההשפלה חייבת "לעבור צד" אל ישראל, אל ארצות הברית ואל מדינות המפרץ.

מכאן נגזרת גם דחיית מאמצי התיווך: כל עוד "הבית" בטהראן נתפס כפרוץ, הפסקת אש תיחרת בתודעה השיעית כ- ذلّ כניעה להשפלה. מנקודת מבט כזו, הטילים אינם רק כלי צבאי, אלא המכשיר למחיקת החרפה. במידה וירצו לשוב אל שולחן המשא ומתן, הרפובליקה האסלאמית זקוקה קודם לכן להעביר את תחושת החדירה והביזוי לצד השני.

לא מדובר רק בניסיון להשיב אש, אלא גם בניסיון לשקם כבוד, דימוי ומשוואה. ההיגיון הוא לא רק כמה נזק נגרם, אלא מי נשאר עם חרפת החדירה לביתו. הטענה הזאת היא פרשנית, אבל היא יושבת היטב על שפת הטקסט ועל האופן שבו הרפובליקה האסלאמית מציגה את המערכה כמאבק על כבוד, עמידה ושרידות.

כמובן שטקסט דתי עתיק לא מסביר לבדו את כל מהלכיה של הרפובליקה האסלאמית. היא איננה פועלת רק מתוך תיאולוגיה. יש כאן כמובן גם אינטרסים, כוח, הישרדות משטרית ושיקולים פוליטיים. אבל הטקסט הזה חושף משהו עמוק על השפה הדתית שבה פגיעה מקבלת משמעות בפועל. הוא מראה כיצד חדירה אל תוך הבית עלולה להיקרא לא רק כאיום ביטחוני, אלא כהשפלה שיש למחוק. לעיתים, הדחף למחוק את ההשפלה גובר גם על אינטרסים חומריים מיידיים, על אחת כמה וכמה אם הרעיון מגובה באידיאולוגיה דתית.

לכן, כדי להבין את איראן של מרץ 2026, לפעמים טקסט מן המאה השביעית מסביר את ההווה טוב יותר מכותרת חדשות. לא מפני שהוא מנבא את העתיד, אלא מפני שהוא חושף את הקוד שבעזרתו ההווה מתפרש - ולעיתים גם מיושם הלכה למעשה.

יוסף מחפוד לוי.

---

To understand why the Shiite Islamic Republic is refusing mediation efforts to end the war, and why its missiles are now flying toward Israel and into the heart of the Gulf states, it is not enough to look at maps, ranges, and balances of firepower. Sometimes the answer lies דווקא in an ancient religious text.

At its core, the idea is this: the Islamic Republic’s missiles are not merely a military response. They are an attempt to erase the very feeling of humiliation. In other words, if the house in Tehran has been struck, then other “houses” in the region will not remain untouched. This is why the term “balance of humiliation” may explain something that ordinary “Western” concepts of deterrence do not fully capture.

What troubles the Islamic Republic is not an “existential threat,” but existential humiliation. And the entire idea rests on a religious text from the tenth century.

Let us go deeper.

The book shown in the image is called Nahj al-Balagha (“The Peak of Eloquence”), and it is one of the most central and influential texts in the Shiite tradition. It is a collection of sermons, letters, and sayings attributed to Imam Ali. For many Shiites, it is not merely a literary or historical text, but a source with deep moral, religious, psychological, and practical weight. That is why this book is one of the deeper keys to understanding the way the Islamic Republic may read injury, honor, and response.

What is at stake here is not only a balance of deterrence, but something else as well: a balance of humiliation. This may be precisely what the Islamic Republic is now trying to create.

In one of the sermons in the book, delivered in the context of the confrontation with Mu'awiya ibn Abi Sufyan, the ruler of Syria, Imam Ali says:"اغزوهم قبل أن يغزوكم، فوالله ما غزي قوم قط في عقر دارهم إلا ذلوا"

That is:“Attack them before they attack you. By Allah, no people have ever been attacked in the heart of their own home without being humiliated.”

Far more is embedded in this wording than a mere call to fight. It is a formulation of consciousness: not only whether you have been struck, but where you have been struck. Not only how much damage was inflicted, but whether the enemy penetrated the heart of your home and attacked you on your own ground.

The expression “عقر دارهم” (“the heart of their home”) is the key. It points not merely to geographic territory, but to the core of the home, the space that is supposed to be protected, stable, and secure. Once the enemy reaches that place, the blow is no longer merely operational. It becomes humiliation. That is why the word ذل dhull (humiliation) is so important: it is not simply weakness, but a condition of disgrace, of wounded honor, of lost standing in your own eyes and in the eyes of your enemies.

And this is where the ancient text meets the present moment.

The Islamic Republic is trying to alter the balance, but not only the balance of deterrence. After the blows it has sustained, it is also trying to alter the balance of humiliation. From its point of view, it is inconceivable that Imam Ali’s words should apply to it. Therefore, the humiliation must “switch sides” and be transferred to Israel, the United States, and the Gulf states.

This is also where its rejection of mediation efforts comes from: as long as the “house” in Tehran is perceived as breached, a ceasefire will be inscribed in Shiite consciousness as dhull—a surrender to humiliation. From this perspective, the missiles are not merely a military instrument, but a means of erasing disgrace. If the Islamic Republic is to return to the negotiating table, it first needs to transfer the feeling of intrusion and humiliation to the other side.

This is not merely an attempt to return fire. It is also an attempt to restore honor, image, and the overall equation. The logic is not only how much damage was done, but who is left carrying the shame of having his home breached. This argument is interpretive, but it rests firmly on the language of the text and on the way the Islamic Republic presents the campaign as a struggle over honor, steadfastness, and survival.

Of course, an ancient religious text does not by itself explain all of the Islamic Republic’s actions. It does not act out of theology alone. There are, obviously, also interests, power, regime survival, and political considerations at play. But this text does reveal something deep about the religious language through which injury acquires meaning in practice. It shows how intrusion into the home may be read not only as a security threat, but as a humiliation that must be erased. At times, the drive to erase humiliation outweighs immediate material interests—especially when the idea is reinforced by a religious ideology.

So, to understand Iran in March 2026, an ancient text from the seventh century may at times explain the present better than a news headline. Not because it predicts the future, but because it reveals the code through which the present is interpreted—and at times also acted upon.

YOSEF MAHFOUD LEVI.